החלטה בתיק בש"א 183175/07

1.         המבקשות 1-3 (להלן:"המבקשות") הן הנתבעות בתביעה שהגישה התובעת (להלן:"המשיבה") נגדן.

בנוגע למבקשות 4- 5 מבוקש להורות על צירופן בסעיף 2 לבקשה, כיוון שרכשו ביום 15/10/07 מהמבקשות 1 - 3 את מלוא הזכויות במרכז המסחרי.

בפתח הדברים יצוין, כי לא מצאתי כל נימוק  המצדיק צירופן של מבקשות 4 ו - 5 לצורך דיון בבקשה הנוכחית.

2.         בפני  בקשה לדחיית התובענה על הסף, מחמת מעשה בית דין ו/או מחמת "כל נימוק אחר", עפ"י תקנה 101 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד -  1984 (להלן:"תקסד"א").

3.         עפ"י הנטען בכתב התביעה, המבקשות הינן בעלות הזכויות במרכז המסחרי המצוי ברח' בר לב 10-12, אור יהודה (להלן:" המרכז המסחרי"), שנרכשו ביום 25.4.04 מידי א.מ.ת נווה סביון בע"מ (להלן:"החברה"), בעליו הקודמים של המרכז המסחרי וזו שהשכירה למשיבה את הנכס עוד בשנת 1997.

ביום 18.5.97 נכרת הסכם שכירות בין החברה לבין המשיבה לפיו שכרה המשיבה שטח של 336 מ"ר במרכז המסחרי. תקופת השכירות נקבעה על פי ההסכם למשך 5 שנים, עד ליום 31.8.02.

בנוסף, במועד חתימת הסכם השכירות, נחתם נספח להסכם, לפיו שכרה המשיבה שטח נוסף, לצורך אחסנה, בשטח של 69 מ"ר ( נספח א' לכתב התביעה).

בשנת 2000 שכרה המשיבה שטח נוסף שישמש כמחסן ותקופת השכירות הוארכה לתקופה נוספת של 59 חודשים נוספים, כך שהשכירות אמורה להסתיים  ביום 1.8.07 (העתק התוספת להסכם השכירות צורף כנספח ב' לכתב התביעה), אלא שהצדדים הגיעו להסכמה לפיה המשיבה תמשיך לשכור את הנכס לתקופה של 10 שנים נוספות שתחילתן בתום תקופת התוספת להסכם השכירות מיום 18.5.97.

לטענת המשיבה, בין הצדדים השתכללה עסקה מחייבת להשכרת הנכס לתקופה של 10 שנים נוספות, אותה הפרו המבקשות. 

המשיבה עתרה להורות על אכיפת הארכת תוקפו של הסכם השכירות מיום 18.5.97 ולקבוע כי תקופת ההסכם הינה 10 שנים. לחילופין, לחייב את המבקשות לפצות את המשיבה על נזקה בגין הפסקת המו"מ בחוסר תום לב בסך  350,000 $.

4.         ביום 12.2.07 הגישו המבקשות כתב תביעה בסדר דין מקוצר בו עתרו להורות על פינויה של המשיבה מהמושכרים, נוכח העובדה שתקופת השכירות הכוללת על פי  ההסכם מיום 18.5.97, הנספח להסכם זה וההסכם שנחתם בשנת 2000 נסתיימה, ואין למשיבה כל זכות להמשיך להחזיק במושכר בהיעדר הסכמה של המבקשות לכך (נספח י"א לבקשה).

            תביעה זו תכונה: "התביעה הראשונה".

מהחלטת כב' הש' ח' טיבי שניתנה ביום 10.9.07 עולה כי המשיבה טענה בבקשת רשות להגן, כי היא רשאית להחזיק במושכר, על אף שתקופת השכירות עפ"י החוזה נסתיימה, בהתבסס על שתי טענות עיקריות: האחת, כי על פי ההסכמים, פינוי המושכר ע"י המשיבה ייעשה רק לאחר שתפוצה בגין השקעותיה, כמו גם בגין המוניטין של העסק, ובכל מקרה, היא זכאית להעביר את המושכר לצד ג', שישלם לה דמי פינוי כתנאי לפינוי מהמושכר.

שנית, כי המשיבה ונציגי המבקשות הגיעו לידי הסכם, בעל פה, להארכת תקופת השכירות למשך 10 שנים נוספות, כאשר התנאים הנוספים הם שהמשיבה תשקיע במושכר סכומים ניכרים ומנגד - דמי השכירות יופחתו.

ביום 10.9.07 התקיים דיון בבקשת רשות להגן בפני כב' הש' ח' טובי במהלכו נחקר מנהל המשיבה על תצהירו, שהוגש בתמיכה לבקשת רשות להגן.

באותו הליך, נדחתה בקשת המשיבה למתן רשות להגן, וזאת לאור קביעת בית המשפט כי לא עומדת למשיבה כל טענת הגנה כנגד הפינוי.    

5.          בבקשה שבפני טוענות המבקשות, כי עילת התביעה בתביעה דנן, בכל הנוגע לסעד האכיפה, הוכרעה לגופה ע"י כב' השופט טובי בתביעה הראשונה, כך שיש להחיל את כלל "מעשה בית דין" ולהורות על דחיית התביעה על הסף, בכל הנוגע לסעד האכיפה המבוקש במסגרת התביעה דנן.

כן מוסיפות המבקשות וטוענות, כי העובדה שהמשיבה הגישה ערעור לביהמ"ש המחוזי על פסק הדין שניתן בת.א. 17643/07, אינה מעלה ואינה מורידה לענייננו.

6.         המשיבה מתנגדת לבקשה.